בדבריו במשכן הנשיא, בטקס מינוי שופטים חדשים, התמקד נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק , במושג "שלטון החוק" כהגדרתו הפורמלית. בעשותו כן ניסה השופט ברק לבודד את העיקרון כערך העומד לבדו ומנותק מ-"השיטה" הנהוגה במקומותינו.

הנשיא ברק אינו מנמק כלל מדוע מעמד הרשות השופטת נגזר, באופן בלתי נמנע, מעיקרון שלטון החוק. הטעם להימנעות זו הוא ברור: אין כל קשר הכרחי בין השניים. אין מדובר בשני צדדים של אותו המטבע. ניתן לגרוס גם גישה הפוכה, ולפיה, ככל שיודגשו כוחו וסמכותו של השופט היחיד ומערכת המשפט, התוצאה תהיה זילות החוק וזילות המחוקק ואנו עדים כיום לתהליך הרסני זה.

מערכת המשפט אינה זקוקה כלל לתוספת מעמד וסמכות. היא גם אינה צריכה לצפות כי כוחה וסמכותה יגדלו מחוסר הכבוד שרוחש כיום הציבור למערכת הפוליטית.

הסיבוך הנוכחי עם השר הנגבי, הוא רק אחד מפירות הבאושים הנובעים ממעשיו של ברק. אותה מערכת שהסכימה להישארותו של הנגבי בתפקיד כל עוד שירת אותה נאמנה, תתקשה עכשיו להקיאו מתוכה. שהרי אם תקיאו, עלול הנגבי לפתוח את פיו ולסכן כמה אנשים חשובים.

ברק לא סיפק להנגבי שירותים בחינם. הוא קיבל את ליטרת הבשר שלו, כשהפך בעצם את הנגבי ל"פודל" קטן, שסר למרותו. כשכיהן בוועדה לבחירת שופטים, מכוח תפקידו כשר המשפטים, הקפיד הנגבי לתמוך בעמדות הנשיא ברק, משל היו הנחיות. כך במינוי שופטים וכך בעניינים אחרים.

הנשיא ברק גונן על הנגבי. הוא סוכך עליו בעיצומה של חקירת פרשת "דרך צלחה" - מפני אלה שדרשו להדיחו מתפקידו - כאשר הנגבי היה יוצא ובא בלשכתו של ברק, ובאותה תקופה נדרש לחדרי החקירות, באותה פרשה. ברק הכשיר את כהונתו של הנגבי כיושב-ראש הוועדה לבחירת שופטים, למרות החקירה הפלילית שנוהלה אז נגדו, וזאת בניגוד למקובל. כל אנשי מערכת אכיפת החוק, מקטן (חוקר) עד גדול (היועמ"ש) ידעו היטב: הנגבי הוא יקירו של ברק.