מד-מהירות הלייזר (ממל"ז) המשטרתי מסוג מרקסמן LTI 20-20 מעסיק את נהגי ישראל ואת בתי-המשפט זה כעשור. במקביל לכך שהביא להרשעתם של עשרות אלפי נהגים בעבירות מהירות, הממל"ז "פירנס" מאות מהישיבות של הערכאות השיפוטיות השונות, והביא לבזבוז כספים רבים.

בשבוע שעבר קבע בית-המשפט העליון (השופטים אדמונד לוי, דליה דורנר ואילה פרוקצ'יה) מספר קביעות בנוגע לפרשת הממל"ז המתארכת הזו. השורה התחתונה והחשובה היא, שבתנאי הפעלה מסוימים, יש לקבל את המכשיר כאמין. בתוך כך, לא הסתיר בית-המשפט העליון את טענותיו כלפי משטרת ישראל, ואף הגדיר כ"מחדל" את דרך הכנסת המכשיר לשימוש.

בית-המשפט סקר סקירה מפורטת מאוד של השתלשלות רוב ההליכים המשפטיים שנערכו בעשור האחרון, וביקר (בנימוס ובזהירות האופייניים) מספר החלטות שיפוטיות שהתקבלו לאורך הדרך גם על-ידי שופטי המחוזי, ואפילו על-ידי שופטי העליון.

החדרה חפוזה

הממל"ז המשטרתי מוכר היטב לרוב נהגי ישראל בכלל, ולקוראי מדור זה בפרט, בהיותו מכשיר אכיפת המהירות הנפוץ ביותר שבידי משטרת ישראל נכון להיום. למרות זאת, הליך הכנסתו של המכשיר לשימוש בידי המשטרה, לפני כעשור, לא לווה בניסויים מדעיים סבירים לבחינת אמינותו.

יתרה מכך: משטרת ישראל נקטה לאורך השנים במדיניות אטומה וחשאית כנגד נהגים שניסו לטעון לחפותם, וזאת גם משהועלו ספקות בנוגע לאמינות המכשיר. כך, למשל, תחת לאפשר בחינה של המכשיר עצמו בידי מומחי ההגנה, דבר מתבקש ממי שבטוח בעצמו בכלל ובפרט מרשות ממלכתית במדינה דמוקרטית - המשטרה לא אפשרה זאת עד לאחרונה.

מן הפן המשפטי, שני דברים עמדו לרועץ לנהגי ישראל, והראשון הוא עניין מבני, שעליו התרענו בעמודים אלה לאורך השנים עוד ועוד. לא קיימת, ולא תיתכן, "סימטריה" בין היכולת של המדינה לבין היכולת של נאשמים פרטיים לממן הליכים משפטיים בכלל, ובפרט חוות דעת מקצועיות של מומחים. כאשר נאשם אמור לשלם קנס של 250, או אפילו 1,000 שקל, מצד אחד, ומנגד עלולה עדות מומחה לעלות לו עשרת אלפים שקל, ועלות ניהול המשפט עלולה לעלות סכום דומה נוסף - אין יותר מדי נאשמים שיבחרו להוכיח את חפותם.

בעיה משפטית קשה יותר, אשר נובעת, במלוא הנימוס, מחיפזון-יתר של המערכת המשפטית, היא שכמה וכמה שופטים מיהרו יתר על המידה לאמץ את גישת "המסה הקריטית", קרי: לקבוע שמבחינה משפטית - עקב ריבוי פסקי-הדין שקבעו שהממל"ז אמין - אין התביעה נזקקת עוד להוכחת אמינות זו, ושומה על הנאשמים להוכיח אי-אמינות.

מי שזרק כאן, למרבה הצער, את האבן הראשונה לבאר, היה שופט בית-המשפט המחוזי עמוס זמיר, במה שידוע כ"פרשת רחמני". השופט אדמונד לוי היטיב לנסח את השתלשלות הדברים בפסק דינו בשבוע שעבר: "ההשקפה שלפיה נוצרה חזקה שבעובדה בדבר אמינות... מסתמכת בעיקר על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ב'פרשת רחמני', שם חזר בו השופט עמוס זמיר מהעמדה שאותה הביע (בפס"ד אחר - ג.מ.) כי משלא הוכיחה המדינה את אמינות הממל"ז יש לזכות את הנאשם.

"בפס"ד ב'פרשת רחמני' שניתן שבועות ספורים לאחר מכן... נמצא כי המדינה הוכיחה את אמינות הממל"ז... אך, כאמור, בית-המשפט עשה צעד נוסף כאשר קבע כי נוצרה חזקה שבעובדה שלפיה תוצאות... הממל"ז הן מדויקות...חוששני שמי שראה בכך חיזוק... בדבר קיומה של חזקה עובדתית בדבר מהימנות הממל"ז נתפס למסקנה נמהרת...

"שופטים רבים בערכאות דיוניות (ראו) את עצמם רשאים ללכת בעקבות פסה"ד ב'פרשת רחמני' ופטרו את עצמם מלשוב ולבחון את אמינות הממל"ז. כתוצאה מכך הלכו ורבו פסקי הדין שחזרו ואזכרו את אותה 'חזקה שבעובדה', אף שסוגיה זו מעולם לא לובנה ולא הוכרעה לגופה בבית-משפט זה".

בהמשך הדברים אף מרחיב השופט לוי את ביקורתו כלפי פסק-הדין שגרם לכל כך הרבה נזק, ואומר: "לא אסתיר את דעתי, כי נכון ליום מתן פסק-הדין ב'פרשת רחמני' טרם בשלו התנאים להצהיר על קיומה של חזקה שבעובדה בדבר אמינות הממל"ז, הן מחמת מיעוטם של פסקי-הדין שעסקו באותה סוגיה והן משום שהם לא העמיקו די בבחינת אמינותו של מכשיר זה".

לימים, מי שנכשלו בניתוח נכון של "החזקה שבעובדה" ושל "המסה הקריטית" היו שופטי המחוזי, אמנון סטרשנוב (בדימוס) והדסה אחיטוב, וכן שופטי העליון מישאל חשין ודליה דורנר )שגם ישבה בהרכב הנוכחי(.

זה המקום להוסיף שעקרון "המסה הקריטית" "הוזרק" לסאגה המשפטית בידי התביעה של משטרת ישראל, שבכך הוסיפה חטא על פשע: אחרי מחדל (כדברי בית-המשפט העליון) הכנסת המכשיר לשימוש, ותוך כדי מניעת האפשרות מן המתגוננים לבחון אותו בהמשך, העבירה המשטרה את כובד המשקל של מאבקה לזירה המשפטית, שם כאמור יש לה יתרון מובנה על-פני הנאשמים.

זאת ועוד: על אף שכבר בשנת 69' קבע בית-הדין הצבאי כי נכון לאמץ את המלצת הצוות שבדק את הממל"ז עבור הצבא, ולהתקין על גביו מצלמת טלוויזיה - דבר זה לא נעשה עד היום.

בפסק-דינו כותב השופט לוי כך: "השאלה בדבר אמינותו של הממל"ז, מכשיר שלתוצאותיו יש השלכות על רבים מנהגי ישראל, ראוי היה לה שתתברר בתנאי מעבדה ובניסויי שטח על-ידי בעלי מקצוע ומומחים לדבר עוד בטרם החליטה המשטרה להכניס מכשיר זה לשירות.

"יותר מכך, נדמה כי אף נכון היה לצרף לצוות הבדיקה מומחים מטעמו של ציבור הלקוחות הפוטנציאלי - גורמי תביעה וסנגוריה, וכל זאת במטרה להבטיח את שקיפות הבדיקה והפרכתו של אחרון הספקות ביחס לאמינות המכשיר... העובדה שמתוך הפסיקה עולה, כי תהליך מסוג זה לא התקיים בעניינו של הממל"ז... אינה מדברת בשבחה של משטרת ישראל...יותר מכך, העובדה שתהליך כזה לא ננקט במשך השנים הרבות שבהן מצוי המכשיר בשירות המשטרה (יותר מעשור), רק מעצים את גודל המחדל".

מאושר במגבלות

למרות כל האמור לעיל, לאחר שסקר השופט לוי את כל הניסויים שנערכו מאז ועד לאחרונה, ובכלל זה גם ניסויים שערך שופט השלום אביטל חן (שעליהם דווח כאן לא מכבר), הוא הגיע למסקנה כי "מכשיר ממל"ז תקין המופעל בדרך שבה אין מכשולים פיסיים, וקיים קשר עין ישיר בינו לרכב-מטרה הנוסע בודד בנתיבו, אמור למדוד בדייקנות את מהירותו של הרכב... אם תימצא דרך לייצב את האחיזה במכשיר בעת הפעלתו ובכך למנוע את זליגת הקרן, ואם תימצא דרך לצייד את המפעיל בעזרים טכניים אשר יאפשרו לו למקד את הקרן ברכב-המטרה גם בטווחים גדולים, ייעלמו רבות מן הספקות שהועלו כנגד הממל"ז".

לסיכום קובע השופט לוי (בהסכמת השופטות דורנר ופרוקצ'יה): "הנתונים שמפיק הממל"ז על מהירותו של רכב-מטרה כשרים להתקבל ולשמש כראיה בבית-המשפט... ובלבד שהמדידה בוצעה על-פי הנחיות אלו:

"א. בטווחים שמעל 003 מטרים יופעל הממל"ז מעל חצובה בלבד, והמפעיל ישתמש בעדשה מגדילה - מקרבת.

ב. מכל תוצאת מהירות הנמדדת על-ידי הממל"ז יופחתו 5 קמ"ש".

פסיקת בית-המשפט העליון, אם כן, קובעת מחד שהממל"ז אמין, ומאידך מטילה הגבלות על אופן השימוש בו, וזאת כמובן בנו סף לחובה שממילא מוטלת, שהמפעיל יהיה מיומן, ושיפעיל את הממל"ז בהתאם להוראות ההפעלה.

האמנם סוף פסוק?

עורך הדין יגאל טמיר, חבר ועדת התעבורה בלשכת עורכי הדין, קובע שפסק-הדין של בית-המשפט העליון אינו סוף פסוק בפרשת הממל"ז, ובודאי שאינו סותם את הגולל על טענות עתידיות של נהגים בנוגע למהימנות אכיפתם.

"גם בהנחה שהמכשיר אמין", אומר טמיר, "הרי שעל-פי הוראות היצרן שומה על המפעיל לבדוק את המכשיר ארבע בדיקות טרם תחילת ההפעלה ובסיום כל משמרת, ובנוסף יש לבדוק את הממל"ז בדיקה תקופתית כל חצי שנה במעבדות הממל"זים של משטרת ישראל.

נוסף לזאת, ולמגבלות שהטיל בית-המשפט העליון, הפסיקה לאורך השנים הטילה מגבלות אכיפה נוספות ובהן:

1. חייב להישמר קשר עין רציף בין המפעיל לרכב הנמדד עד לעצירתו.

2. אסורה הפעלת ממל"ז בזמן שיורד גשם או שלג.

3. בעת הפעלת ממל"ז בלילה בקטע הדרך שבו מבוצעת האכיפה חייב להיות מואר בתאורת רחוב, הרכב הנאכף חייב להיות בודד, וטווח המדידה קטן מ-003 מ'".

עו"ד טמיר שב ואומר את מה שאמר לאורך כל השנים האחרונות: "לא זו הדרך, ולא זה הנוהל להכנסת מכשיר לשירות משטרת ישראל, והעובדה שהמשטרה עשתה כך בלא שקיפות הבדיקה ושיתוף נציגי הציבור מראה עד כמה קלה ידה על ההדק, תרתי משמע..."

עו"ד טמיר קורא למשטרה לבטל לאלתר את כל הדוחות התלויים ועומדים שבהם ההפעלה לא היתה על-פי ההנחיות האמורות, ולבטל גם את הרשעתם של נהגים אשר רק מפאת חסרון כיס לא יכלו להתגונן משפטית כנגד הרשעתם.

עוד קורא עו"ד טמיר למשטרה להתקין לאלתר מצלמות על גבי הממל"ז, כדי למנוע מדידות שגויות של כלי רכב אחרים, ודיונים משפטיים שינבעו מהן.

מה קורה עם הכיול

אבל גם בכך לא תמה הפרשה. עניין נוסף, אשר בעקבות פסק הדין הפך כעת לנושא "הפתוח" החשוב ביותר לעניין הממל"ז, הוא סוגיית הכיול שלו. כזכור לרבים מקוראי מדור זה, מר עמיקם לוין זוכה לפני כשנתיים מאשמת נהיגה במהירות מופרזת, לאחר שהוכיח לבית-משפט השלום שהמכשיר שבו נאכף לא כויל על-ידי המשטרה.

משטרת ישראל אמנם ערערה על פסיקת בית-משפט השלום, ערעור שעדיין תלוי ועומד, אבל שום דבר לא ישנה את הסוגיה העקרונית: גם כיום, עשור לאחר הכנסת הממל"ז לשימוש, אף מכשיר שבו משתמשת המשטרה לא עובר כיול תקופתי, כפי שמחייב חוק המידות והמשקלות הישראלי.

את אותן בדיקות שעובר המשקל אצל הירקן השכונתי או משאבת הדלק בתחנת הדלק הסמוכה, לא עובר מכשיר שמשמש להרשעתם בדין של עשרות אלפי נהגים.

גם עניין האכיפה של מרחק מדידה של מעל 003 מ' טרם הוסדר, היות שמכון התקנים לא אישר למשטרה להשתמש בממל"ז על-גבי חצובה, מחשש שהלייזר יפגע בעיני הנהגים שאליהם הוא מכוון. המשטרה, לכן, נמצאת במלכוד שבין אי-אישור מכון התקנים לבין פסק-הדין החדש.

רפ"ק עינת גיל-צוברי, דוברת אגף התנועה במשטרה, מסרה בתגובה שבשלב זה היא עדיין מ נועה מלהגיב על פסק-הדין של בית-המשפט העליון.

"בימים הקרובים", כך גיל-צוברי, "יתקיים דיון מעמיק של המשפטנים של אגף התנועה במשטרה ואנשי פרקליטות המדינה, בנוגע לכל הנושאים שעולים מפסק-הדין של בית-המשפט העליון.

"בין השאר ידונו שם במעמדם של משפטי תעבורה שכבר מתקיימים, וכן במעמדם של מי ששילמו או טרם שילמו דוחות שניתנו בגין אכיפה במרחק של מעל 003 מטרים. רק לאחר הדיון המקצועי ניתן יהיה לפרסם את עמדתה הרשמית של משטרת ישראל".

עוד מוסרת הדוברת, שמיד עם הינתן פסק-הדין, יזם ראש אגף התנועה, ניצב יעקב רז, דיון מיוחד בהשתתפות אנשי השטח של האגף. לאחר שהתברר שבידי המשטרה אין אמצעים לאכוף באמצעות הממל"ז בטווחים שמעל 003 מ', הוציא ניצב רז הנחיה להגביל את האכיפה ל-003 מ' בלבד, ולהפחית 5 קמ"ש מן המהירות שאותה ציין הממל"ז.

חמש הדיברות לנהג המהיר

נתפסת (לאחרונה או בעתיד) על-ידי מכמונת מהירות מסוג ממל"ז, בטענה שנהגת במהירות שמעל למותר, מה עליך לעשות?

1. אם המדידה בוצעה במרחק של למעלה מ-003 מ', עליך לשלוח בקשה לביטול הדוח.

2. בדוק מה מהירות הנסיעה המותרת במקום בו נאכפת. לעיתים נרשמים דוחות שגויים אשר לא מתייחסים למהירות הנסיעה האמיתית שמותרת באותו קטע דרך.

3. אם בכוונתך לכפור באשמה, בלא כל קשר למהירות האכיפה, עליך להודיע על כך לבית המשפט במועדים הקבועים בחוק. בכל מקרה שכזה אין לשלם את הדוח, מפני שתשלום דוח דינו כהודאה באשמה.

4. אם המהירות שבה הואשמתם גבוהה בטווח שבין 30-35 קמ"ש בדרך עירונית או 40-45 קמ"ש בדרך בין עירונית, וטווח האכיפה קטן מ-300 מ', ואם אין בכוונתכם לכפור בעבירה, עליכם לבקש להפוך את הדוח מזימון למשפט ל"ברירת קנס", ולשלם קנס בסך 570 שקל. בנוסף "תחויבו" בשמונה נקודות על-פי "שיטת הניקוד". מאידך גיסא, כך תחסכו את הצורך להתייצב בבית-המשפט.

5. אם המהירות שבה הואשמתם גבוהה בטווח שבין 20-25 קמ"ש בעיר, ו-25-30 קמ"ש מחוץ לעיר, ואם אין בכוונתכם לכפור בעבירה, עליכם לבקש להפוך את הדוח ל"ברירת קנס " קלה יותר, עם קנס בסך 250 שקל וללא חיוב בנקודות.